את הבוקר הזה פתחתי בים. אחרי שהבאתי את הילדים לבית הספר, מיהרתי לפגישת הליכה מהירה עם חברה טובה שלא ראיתי הרבה זמן. הקדמתי, והיו לי כמה דקות לבד על הים. הלכתי עד לשפת המים, הכנסתי את כפות הרגליים. בררר… המים קרים. אחרי דקותיים התרגלתי לקור והתחלתי להנות… המים היו צלולים מאד, ממש נקיים ושקופים. וככל שהבטתי רחוק יותר, המים שינו את צבעם מירוק בהיר, לירוק כהה, תכלת וכחול עמוק. ואז הם התמזגו עם השמיים.
עמדתי בפיסוק, עם כפות הידיים מופנות כלפי הים כדי לקבל ממנו את האנרגיה המדהימה שלו, וחייכתי. הרגשתי איך ליבי מתמלא שמחה והוקרת תודה. תודה שאני קיימת, שאני בריאה, שאני יכולה להרגיש את המים על כפות הרגליים, לראות את כל היופי הזה ולנשום אותו לתוכי. הודתי בליבי לחברה שלי שהזמינה אותי לכאן ואיפשרה לי להיות כאן ועכשיו. כי לא היה שום סיכוי שהייתי מביאה את עצמי לים עכשיו במקום… לעשות את כל מה "שצריך"!
ולמה בעצם? הרי זה כל כך חשוב לפרגן לעצמנו את ההנאות הקטנות של החיים.
כשעמדתי כך מול הים, לפתע עלה בראשי המשפט שהוא חלק מסרט החזון שלי, אותו אני רואה כל בוקר: "אני חייה את החיים עליהם תמיד חלמתי…" כן, לפתוח את היום בהליכת בוקר בחוף הים בהחלט מתאים למשפט הזה J
חברתי הגיעה, התחבקנו והתחלנו ללכת לאורך החוף. היא שיתפה אותי בהחלטה חשובה שהיא מנסה לקבל כבר די הרבה זמן, המלווה בהתלבטות גדולה. "מה צריך לקרות כדי שתקבלי החלטה?" שאלתי אותה. "כדי להחליט לשנות כיוון, אני צריכה להיות משוכנעת לגמרי" היא אמרה. "כדי להפסיק לנסות להצליח במקום שאני נמצאת בו כרגע, אני צריכה להיות משוכנעת לגמרי שאין עוד תקווה. אבל כל פעם שאני כמעט שם, פתאום קורה משהו קטן, שגורם לי לחשוב ולהרגיש שאולי בכל זאת יש כאן עוד משהו, אולי בכל זאת יש עוד תקווה".
לפני כשבועיים, השתתפתי ב"בוקר אנרגיה לאמהות", שם דיברנו על סוגי האנרגיה שיש לנו ואיך מנהלים אותה, כך שבסוף היום אנחנו מרגישים מסופקים וגם נשארת לנו אנרגיה בשביל עוד כמה דברים (כמו אינטימיות זוגית, למשל). מחר אני הולכת להשתתף בסדנה השלמה – יומיים של כלים וטיפים על ניהול האנרגייה שלנו בצורה הטובה ביותר, ואני מתכוונת לכתוב לכם בקרוב על מה שקיבלתי שם. אבל בינתיים, חשוב לי להדגיש שהחלטה שאנחנו לא מקבלים, גוזלת מאיתנו המון המון אנרגיה! עצם אי ההחלטה, גוזל מאיתנו משאבים רבים, אותם יכולנו להפנות לפתרון הבעיה, לו החלטנו כבר על הכיוון.
"אז אם את מרגישה שאולי בכל זאת יש כאן משהו, למה את לא מחליטה לעשות הכל, להלחם על זה, להתמסר, להחליט לא לוותר עד שזה יצליח?" שאלתי אותה.
"כי אני לא יודעת איך. ניסיתי את כל מה שאני יודעת".
איזה פארדוקס, חשבתי בליבי. הרי חוקי היקום עובדים בצורה כזו, שרק אם אנחנו לוקחים החלטה, ומוכנים לצאת לדרך בלי ערבויות שהכל יצליח ובלי לדעת מה בדיוק אנחנו הולכים לעשות, רק אז פתאום דברים מסתדרים באופן פלאי. יש משהו בהחלטה הנקייה והנחושה הזו, שגורם לכך שפתאום מגיעים אלינו בדרך קסם כל הכלים, כל המורים ובכלל כל מה שאנחנו זקוקים לו בכל רגע ורגע כדי להצליח במטרתנו.
אבל דווקא מתוך זה שהתנסיתי בכך בעצמי, אני יודעת עד כמה זה עשוי להיות מפחיד לעשות את הצעד הזה ולקבל כזו החלטה, מתוך אמון מוחלט שהכל הולך להסתדר על הצד הטוב ביותר.
"האם כבר ניסית הכל?" שאלתי.
"לא. אבל אני לא יודעת מה עוד לנסות".
"זאת אומרת, שיש עוד דברים שלא ניסית. את מוכנה לנסות אותם?"
"תלוי למה את מתכוונת. מה עוד אני יכולה לעשות?"
"אני לא רוצה כרגע לדבר על האיך. על הכלים. על מה לעשות. אני שואלת האם את מוכנה לקבל החלטה לעשות כל מה שצריך."
"אני לא בטוחה שאני מוכנה".
"מה עוצר אותך?"
"זה מאמץ מאד גדול. זה דורש ממני לבטל דברים אחרים שאני יכולה להשקיע בהם את המאמץ הזה. ומי אמר שזה בכלל יעבוד?"
"תגידי", חשבתי על דוגמה מתחום אחר, "נניח שאת לוקחת החלטה נחושה לרזות, ובמשך שלושה חודשים אוכלת רק אוכל בריא ומתאמנת שלוש פעמים בשבוע, ובסוף במקום להוריד 20 ק"ג כמו שרצית הורדת רק שניים… האם המאמץ ירד לטמיון? האם הוא היה לחינם? או שמשהו יצא מזה?"
"ברור שמשהו יצא מזה. הגוף שלי יותר בריא, אני מרגישה יותר טוב".
"כלומר, אם תעשי מאמץ מאד גדול ולא תגיעי לתוצאה שקווית, זה בכל מקרה לא יהיה לחינם?"
"נכון, זה לא יהיה לחינם. אני אתפתח, אלמד דברים חדשים, אהיה במקום אחר".
"ועכשיו, האם את מרגישה מוכנה לקבל החלטה נחושה לצאת לדרך, גם אם את לא יודעת את ה"איך" ולחכות שהוא יתגלה לך ככל שתתמידי בדרך?"
"לא. עדיין לא".
עדיין לא… זה אומר שיש כבר "כן" בדרך להגיע J
"למה לא?"
"יש כל כך הרבה שרלטנים שם בעולם. אני לא רוצה ליפול לידיים של מישהו שרק יעשוק אותי. איך אני יכולה לדעת שאני נופלת על מישהו באמת טוב?"
"ואם תפלי על מישהו שלא יצליח לעזור לך, ומתוך ההחלטה הנחושה שקיבלת תחפשי עוד דרך, עוד מורה, ונניח שרק האדם השלישי שתמצאי הוא זה שיצליח לעזור לך לעשות פריצת דרך?"
"אבל בזמן הזה שניסיתי דרך אחת, ועוד מישהו אחד, ואלו לא היו בחירות מוצלחות מבחינתי, אז אני מפחדת להרגיש פרייארית".
"זאת אומרת, שמתוך פחד להרגיש פרייארית, את מעדיפה לוותר ולא לצאת לדרך בכלל… זה אומר שעכשיו מרגיש לך יותר טוב מאשר אם תרגישי פרייארית?"
"לא, עכשיו המצב שלי לגמרי לא טוב… זה באמת נשמע מגוכח כשאת אומרת את זה ככה".
"אז האם את מרגישה מוכנה לקבל החלטה נחושה לצאת לדרך?"
"אני עדיין לא מרגישה מוכנה, אבל כבר אין לי סיבה מוחשית שאני יכולה לומר אותה".
"למה שלא תקחי לך כמה ימים ותשהיי בתוך המקום הזה של לצאת לדרך עם נחישות לעשות הכל כדי שזה יצליח, בלי לדעת איך לעשות זאת, בלי לדעת את הדרך?"
"כן, זה מרגיש לי נכון לעשות את זה".
ומה אתכם? האם יש לכם החלטה חשובה לקבל? מה מונע מכם לקבל אותה? איזה פחד או חשש מסתתר שם? והאם הוא באמת מוצדק? או שכששמים אותו מול האפשרות להשאר במצב הנוכחי, זה הופך להיות ברור לגמרי שעדיף "לקפוץ למים" מאשר להשאר על הגדה ולהמשיך להתלבט…
אני שומעת הרבה ממטופלים שלי, שלקח להם המון זמן עד שהם החליטו סוף סוף להתחיל תהליך כדי להגיע לשפר את מצב החשק והתשוקה ההדדית בזוגיות שלהם. זה כל כך אופייני, שבסוף התהליך (או אפילו באמצע, כשכבר מתחילים לראות את השיפור), הם תמיד אומרים "חבל שלא הגענו אלייך קודם".
לפעמים, צריך "מסה קריטית" שמזיזה אותנו לפעולה – צריך שיהיה לנו מספיק רע כדי שנזוז מאיזור הנוחות שלנו ונתגבר על הפחדים. אבל, כשזה מגיע לחשק ותשוקה, תמיד עדיף לחכות כמה שפחות. ככה גם התהליך בדר"כ קצר יותר, וגם יש לכם יותר שנים להנות מפירות ההצלחה – מזוגיות נפלאה וגם מתענוג וסיפוק אישי של כל אחד מבני הזוג.
עד כמה הזוגיות שלכם מאופיינת בניכור וריחוק?
זה לא ממש באמצע – יותר קרוב ל"קרבה" מאשר ל"ניכור", אבל מצד שני גם שומר על מרחק בטוח, ולא הולך רחוק מידי לכיוון "קרבת יתר". אתם יודעים? זה כמו כדור הארץ והשמש. יש ביניהם בדיוק את המרחק הנכון, שמאפשר להם להשאר לאורך מליוני שנים בזוגיות המופלאה שלהם. אם כדור הארץ היה מתרחק מהשמש – כח המשיכה שלה לא היה מספיק חזק כדי למשוך אותו, והוא היה אובד לנצח. מצד שני, אם כדור הארץ היה מתקרב לשמש יתר על המידה, הוא היה נבלע בתוכה ונשרף!
